בעיירה גרמנית קטנה, המלקקת את פצעייה ומתאבלת על בניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מופיע בחור צרפתי צעיר.
עבור תושבי העיירה מדובר בסוג של אגרוף. מיטב בניהם נהרגו במלחמה עם צרפת והם רואים באדריאן, הבחור הצעיר שהופיע משום מקום כאחראי ישיר למות בניהם וכמי שמסמל את הרוע שבמלחמה.
אחד מבני העיירה שנהרג באותה המלחמה הינו פרנץ. בנם של רופא הכפר ואשתו וארוסה של אנה שאינה מעוניינת לצאת מן האבל הכבד בו היא שרויה.
הופעתו של אדריאן מצליחה לגרום לאנה לחייך ולשאר התושבים להבין שמלחמה היא דבר מכוער לשני הצדדים ושלמתים יש משפחות אוהבות וכואבות משני צידי הגבול.
בד בבד עם התקדמות הסרט אנו נוכחים להבין כי אדריאן חולק קשר מיוחד עם פרנץ, קשר כואב ומלא רגש.
במאי ותסריטאי ראשי: פרנסואה אוזון François Ozon
תסריטאי שותף: פיליפ פיאזו Philippe Piazzo
על פי מחזהו של: מוריס רוסטנד Maurice Rostand
יוצרי העיבוד הקולנוע הראשון:
ארנסט לוביטש Ernst Lubitsch
צילום: פסקל מרטי Pascal Marti
עריכה: לאור גרדטה Laure Gardette
עיצוב הפקה: מישל ברתלמי Michel Barthélémy
מוזיקה: פיליפ רומבי Philippe Rombi
הפקה: אריק אלטמאייר Eric Altmayer
ניקולה אלטמאייר Nicolas Altmayer
אדריאן: פייר ניניי Pierre Niney
ד"ר הופמייסטר: ארנסט שטצנר Ernst Stötzner
מגדה הופמייסטר: מארי גרובר Marie Gruber
קרוייץ: יוהאן פון בולוב Johann von Bülow
פרנץ: אנטון פון לוקה Anton von Lucke
גרמנית וצרפתית, 113 דקות, תרגום לעברית ולצרפתית
החל מתאריך 24 באוגוסט בסינמטק תל אביב ובבתי הקולנוע הנבחרים ברחבי הארץ
ראיון עם הבמאי פרנסואה אוזון
ש: מה עורר בך את הרצון לעשות את "פרנץ"?
ת: בתקופה שהיא כל כך אובססיבית לגבי אמת ושקיפות, רציתי לעשות סרט על שקרים.
כתלמיד ומעריץ של אריק רוהמר, תמיד מצאתי ששקרים הם בסיס מעניין כשאתה בא לספר סיפור ובעשיית סרטים. התרגשתי שחבר סיפר על מחזה של מוריס רוסטאן שנכתב מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. חקרתי לעומק וגיליתי שהמחזה עובד לסרט בשנת 1931 על ידי הבמאי ארנסט לוביטש בשם "שיר ערש שבור". התגובה ראשונה שלי היתה לנטוש את הרעיון כי איך אני אוכל להתעלות על מאסטר כמו לוביטש.
ש: מה גרם לך לשנות את דעתך?
ת: לאחר שראיתי את הסרט התעודדתי. הוא מאד דומה למחזה והוא מציג את נקודת המבט של הבחור הצרפתי הצעיר ואני רציתי להבליט את נקודת המבט של הבחורה הגרמנייה הצעירה. בחורה, שבדומה לקהל, לא יודעת מדוע הבחור הצרפתי הזה מתאבל ליד קברו של אהובה. במחזה ובסרטו של לוביטש אנחנו יודעים את הסוד שלו כבר מן ההתחלה. לאחר סצינת וידוי ארוכה אצל הכומר. אני גיליתי עניין יותר בשקר מאשר באשמה.
ש: מה בכל זאת לקחת מהגרסה של לוביטש?
ת: הסרט של לוביטש הוא נהדר ובהחלט כדאי לצפות בו. דרך עיניו של פציפיסט. בקונטקסט אידיאליסטי של התקופה של אחרי המלחמה. כללתי כמה סצינות שלו. זה אחד הסרטים הכי פחות מוכרים שלו והוא נכשל בקופות. הבימוי שלו הוא מלא דמיון ומעורר השראה, כמו תמיד אצלו. אבל זהו סרט של במאי אמריקאי ממוצא גרמני, שלא ידע שמלחמת העולם השנייה מאיימת לפרוץ. הוא עשה סרט אופטימי על מחילה והשלמה. מלחמת העולם הראשונה היתה מרחץ דמים כל כך גדול, שפוליטיקאים רבים ואמנים רבים דברו בצורה גלויה על פציפיזם עם אמרות כמו "לעולם לא עוד". היה ברור שהגישה שלי בתור צרפתי שלא חווה אף אחת מן המלחמות הנוראיות הללו תהיה שונה לגמרי.
ש: מדוע הוספת חלק שני שלם לסיפור המקורי?
ת: בסרט של לוביטש ובמחזה, השקר מעולם לא נחשף באוזני ההורים. הזר הצרפתי מתקבל למשפחה. הוא מקבל את מקומו של הבן המת והסיום הוא סוף משמח. בסרט שלי אדריאן אכן מנסה להפוך לחלק מן המשפחה, אך ברגע מסוים השקר שלו והאשמה מכבידים עליו מאד והוא מספר את הכל לאנה. בניגוד לסרטו של לוביטש, אנה יכולה לקבל את השקר שלו לאחר מסע אישי ארוך. אותו אני בודק בחלקו השני של הסרט שמתחיל בעזיבה של אדריאן והמשבר הנפשי של אנה.
ש: בשונה מכל מלודרמה, אדריאן לא מתאהב באנה, או שאולי הוא כן מתאהב בה, אך לא מסוגל להתמודד עם זה.
ת: אנה ואדריאן חולקים את אובדנו של פרנץ. אולם האם הם יכולים לחלוק אהבה? אנה חושבת בתחילה שכן, אבל כשהיא מגלה את האמת, זה נראה לה פתאום בלתי אפשרי. היא מתחילה בהדרגה להאמין בזה שוב ואז נאלצת להתעמת עם מציאות אחרת בצרפת. הדבר היפה בהקשר של אנה הוא העידון שלה. היא יודעת מה אדריאן עשה, אבל מה שמייסר אותה יותר הוא התשוקה המודחקת שלה כלפיו. אז ברור שהיא יוצאת לחפש אותו מתוך אמונה באהבה שלהם למרות הכל. התשוקה של אדריאן מצד שני לעולם אינה ברורה לו. רציתי לשחק עם נושאים מלודרמטיים קלאסיים כמו אשמה וסליחה, וגם לחקור רגשות סותרים.
ש: "אל תחשוש לגרום לנו אושר" אומרת אמו של פרנץ לאדריאן כשהיא מעודדת אותו
ת: ההורים של פרנץ רוצים נואשות לפתוח את זרועותיהם לאדריאן, להאמין בידידות הפרקנו-גרמנית ובאפשרות שאדריאן יחליף את בנם המת, כך שבתת-המודע הם מקבלים את השקר. הכל מתחיל מאי הבנה ואדריאן נכנע לזה. זה מאפשר לו להכיר את פרנץ. השקר גורם לכולם להרגיש טוב יותר. זהו שקר שמרפא. כשמדובר ביגון - יש הרבה נחמה והנאה בלדבר על אדם שסביב דמותו נוצרת אידאליזציה. עבור אדריאן, לספק לקרובים של פרנץ את הנאה הזו, זו דרך להתמודד עם האשמה .
ש: אדריאן הוא דמות מורכבת. תוכל להציג לנו אותו?
ת: הוא צעיר מעונה. הוא אבוד, אבוד בתשוקות שלו, אבוד באשמה שלו, אבוד במשפחתו. אנחנו יודעים מעט מאד עליו בתחילה. הוא מאד מסתורי, וכשהסרט מתקדם אנה מאד מאוכזבת ממנו. הטראומה של המלחמה השאירה אותו ללא כוחות. אין לו אומץ והוא תקוע בנוירוזות שהוא לא מצליח לצאת מהן. האובססיה שלו או האהבה לפרנץ הפכה להיות רעילה והוא טובע בתוכה.
ש: במובן מסוים אנה מתחילה להתאבל על פרנץ כאשר אדריאן עוזב את גרמניה. היא מניחה תמונה ממוסגרת שלו וטובעת בדיכאון.
ת: עד לאותו רגע אנה היתה חזקה מול ההורים של פרנץ. ברגע מסוים אומר לה אביו "כשאיבדנו את פרנץ את עזרת לנו לשרוד, עכשיו זה התור שלנו", אך השקר של אדריאן והעזיבה שלו מציפים שוב את הכאב, והפעם הנטישה נראית הרבה יותר קשה ואכזרית. אולי מכיוון שעם אדריאן יש לה גם יותר משיכה אירוטית.
התסריט לא לוקח אותנו לעולם של חלומות ובריחה, אלא יותר בכיוון החינוך הסנטימנטלי של אנה. יש פה תיאור של התפכחות שלה מן המציאות וגם של שקרים ותשוקה. אנה היתה אמורה להיות עם פרנץ. האהבה שלהם היתה צעירה ורומנטית. זו אפילו היתה אהבה של נוחות שאותה אולי הם מעולם לא מימשו. האש כבתה. ולפתע בדרך פלא, מגיע נסיך על סוס לבן בדמותו של אדריאן. הפעם הכל הרבה יותר מלא תשוקה. אדריאן הוא גם לא האדם הנכון, אך דרכו אנה מתנסה בכמה מהאלמנטים המשמעותיים בחיים (מוות, אהבה, שנאה ועוד).
ש: בתחילה הסרט מתרכז באנה, אנחנו רואים אותה הולכת הלוך ושוב בין קברו של פרנץ והבית.
ת: אני אוהב לצלם אנשים הולכים מנקודה אחת לשנייה. זו דרך מאד מדויקת לתאר מסע של דמות. וזה ממקם את הסרט ואת גיבוריו בסביבה גיאוגרפית. הרגשתי צורך להראות את העיירה הגרמנית הקטנה, את החיבור בין הבית, בית הקברות והמלון הקטן. בתחילה היא הולכת במעגלים בעיירה הקטנה, אבל אז היא יוצאת למסע הגדול שלה. המסע שלוקח אותה לצרפת.
ש: יש בסרט הזה אלמנטים שמופיעים בסרטייך הקודמים וגם הרבה מאד דברים חדשים.
ת: אין ספק שחלק גדול מן האובססיות שלי הזדחלו לתוך הסרט הזה, אבל אני מתמודד איתם בשפה אחרת, עם שחקנים אחרים, עם מקומות אחרים מאשר צרפת. זה הכריח אותי להמציא את עצמי מחדש ואני מקווה שזה נתן לנושאים החדשים הרבה עוצמה ומימד חדש. היו הרבה אתגרים חדשים בסרט הזה. מעולם לא צילמתי מלחמה קודם לכן, סצינת קרב, עיר קטנה בגרמניה, פריז בשחור לבן ובגרמנית. היה לי מאד חשוב לספר את הסיפור מנקודת המבט הגרמנית, מהצד של המפסידים. דרך עיניהם של אלה שהושפלו בהסכמי ורסיי. כך שאוכל לתאר איך גרמניה של אותם ימים היתה בסיס טוב להתפתחות של לאומנות לעליית הנאציזם.
ש: ראינו את העניין שלך בגרמניה בעבר בסרט "טיפות על אבנים לוהטות" שהוא עיבוד של מחזה של פסבינדר.
ת: גרמניה היא המדינה הזרה הראשונה אליה נסעתי כשהייתי ילד, וגילתי שאני מוקסם ממנה. נוצר אצלי עניין מעמיק בשפה, בהיסטוריה ובתרבות. אני מדבר גרמנית טוב מספיק כדי לקיים שיחה וגם כדי להדריך את השחקנים ואת הצוות. מעבר לזה בטחתי בשחקנים וביקשתי מהם עזרה ועצה בדיאלוג. הם שיתפו פעולה בשמחה.
ש: מה עשית כדי ליצור את הקונטקסט ההיסטורי? התפאורה נראית מאד ריאליסטית.
ת: התקופה היא אידאלית לשם כך, מכיוון שיש כל כך הרבה צילומים וסרטים מן התקופה הזו. מהר מאד הבנתי שהתקציב לא יאפשר לי להגיע לרמה של הדיוק ההיסטורי אליה כיוונתי. כשחיפשתי אתרים ביחד עם המעצב שלי מישל ברתלמי. מצאנו הרבה אופציות אך הן הצריכו התערבות מאד יקרה. ואז עלה לי הרעיון להפוך את כל התמונות הרבות שצלמנו לשחור לבן. אז באורח פלא כל הלוקיישנים שלנו עבדו מצוין. בדרך אירונית השגנו מידה רבה של ריאליזם כי כל הסימוכין מן התקופה ההיא הם בשחור לבן. זו היתה החלטה אמנותית וגם תקציבית שלמפיקים היה קושי מסוים לקבל, אבל אני חושב שבסופו של דבר הסרט מרוויח מזה.
ש: מה גרם לך להכניס מעט צבע לסצינות מסוימות?
ת: לעבוד בשחור לבן בפעם הראשונה היא אתגר גודל. אבל זה היה כאב לב, כי הנטייה הטבעית שלי היא להדגיש צבע ושימוש בטכניקולור. היה לי קשה לוותר על צבע בכמה לוקיישנים וסצינות, במיוחד הסצינות בטבע כשהם הולכים אל האגם, שהוא התכתבות על עבודתו של הצייר הגרמני קספר דייויד פרידריך. אז החלטתי להשתמש בצבע כאלמנט דרמטי בסצינות הפלאשבק, ובסצינות מסוימות של שקר או אושר.
ש: איפה צלמת את החלק הגרמני של הסרט?
ת: ממש באמצע גרמניה, כ- 200 ק"מ מברלין. צילמנו בעיירות קוודלינבורג ורניגרודה, ובעיר הקטנה גורליץ, הנמצאת ליד הגבול הפולני, צילמנו את בית הקברות. כל המקומות נמצאים במה שהיה גרמניה המזרחית. והם נשארו פחות או יותר כמו שהיו. הם לא סבלו כל כך במהלך המלחמה או נמחקו כמו ערים רבות במערב גרמניה.
ת: ערכתי אודישנים בגרמניה וראיתי הרבה שחקניות צעירות. היה לה איזה ברק ויחד עם זאת היא שידרה מידה רבה של מלנכוליות. היא היתה מאד צעירה, בקושי בת 20, אבל המשחק שלה היה מאד בוגר. היא יכולה להביא את התמימות של נערה ואת העוצמה של אישה. יש לה מנעד מרשים והיא מאד פוטוגנית.
ש: מה לגבי השחקן פייר ניניי?
ת: הופתעתי מהיכולות שלו והקסם המעט משונה שלו ממה שראיתי בכמה סרטים ומהעבודה שלו בתיאטרון בקומדי פרנסז. כמובן שראיתי גם את התפקיד שעשה ב"איב סאן לורן". הוא שחקן אופי נהדר עם מנעד גדול מאד. הוא טבעי מאד בקומדיה ויש לו טיימינג קומי מדהים. בנוסף, הוא טבעי מאד בגילום תפקידים דרמטיים, דמויות מעונות, שזה אלמנט חשוב בדמות של אדריאן. יש בו משהו מאד נדיר לשחקנים בני גילו, הוא לא חושש להראות את הצד הנשי שלו, את הפגיעות שלו, את הכשלים גם בקול שלו וגם בדרך שהוא מתנועע.
ש: מה לגבי השם פרנץ, שגם הפך לשמו של הסרט?
ת: זה בא באופן טבעי, השם מהדהד בתוכו את שמה של צרפת (פראנס). בגרמנית מאייתים את השם ללאT , בניגוד למה שחושבים הצרפתים שצריך להיות הכתיב הנכון. הגרמנים היו מאד משועשעים מכך. אז החלטתי לא לתקן את זה ואמרתי לעצמי שכנראה פרנץ הדמות הוסיף לשמו את האות T מפני שהיה פרנקופיל גדול.
ראיון עם השחקן פייר ניניי
ש: ספר לנו על הפגישה שלך עם פרנסואה אוזון.
ת: על ההתחלה קראנו ישר את התסריט. יש לו גישה מאד אישית, אבל הוא גם מאד גמיש לגבי מה עובד ומה לא. מאד נהניתי מהקריאה הראשונה איתו. חשתי שלמרות החזות הפורמלית שלו, הוא מאד טבעי ויכול לנוע סביב התחושות והתשוקות המשותפות שלנו.
ש: איך היה המפגש עם פאולה בר?
ת: נפגשנו במבחני הבד. היו עוד כמה שחקניות. עשינו את סצינת האגם בגרמניה, ואת סצינת הנשיקה והיא פשוט בלטה. היה לה יושר ועדינות, היא שחקנית נהדרת. העבודה שלה בסרט נהדרת והיא נשארת איתנו זמן רב אחרי. היא מאד קלאסית וגם יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומאד ישירה במשחק שלה. היה לנו חיבור טוב ולעבוד איתה היה מעורר השראה.
ש: איך זה היה לשחק בגרמנית?
ת: זה היה אתגר גדול. פאולה עזרה לי מאד. צלמתי סרט לפני זה וכשהיה לי זמן הקשבתי באוזניות להקלטה של השורות שלי שהיא הכינה עבורי. זה היה מצוין עבורי, יש לה קול עדין ורך והיא שחקנית נהדרת. זו היתה דרך נהדרת להתמודד עם שפה כל כך קשה.
ש: פרנץ הוא המקור של האשמה של אדריאן אבל הוא גם מעורר אצל אדריאן תשוקה הומוסקסואלית. איך התמודדת עם הדואלית של הדמות?
ת: אהבתי את הרעיון הזו של אי הבהירות וניסיתי להכניס אלמנטים קטנים לאורך הסרט כדי לגרום לקהל לתהות על מהות הרגשות של אדריאן כלפי פרנץ. הוא חווה טראומה גדולה ולמד לאהוב את פרנץ. האם זו אהבה בין אחים? או שזה אפקט המראה כי הוא רואה את הכאב שלו משתקף בעינו של פרנץ, או שזו אהבה מלאה תשוקה. אחת העוצמות של הסרט היא שמתחת ליופי הקלאסי שלו הוא גורם לנו לנחש כל הזמן לגבי מהות של אדריאן, ממש עד לרגע האחרון.
ש: האם עשית איזה תחקיר על הצעירים האלה שהוקרבו בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה?
ת: ככל שהתמקדתי בטראומה של אדריאן צללתי עמוק יותר אל מה שידעתי על המלחמה הנוראית הזו. בארכיונים יש עדויות על הסבל הנוראי שנגרם לחיילים צרפתים וגרמנים במלחמה הגדולה. וחיילים רבים כמו אדריאן נפגעו מן האלימות הנוראית שהיתה בה. התרגשתי לגלות שהטיפשות והאבסורדיות של המלחמה הזו היתה ברורה לרבים מהם, שהם יצרו בעצמם הפסקות אש קטנות בשוחות. הסרט מעלה את השאלה איך יכולה המדינה לשלוח את בניה הפציפיסטיים למלחמה.
ש: ספר לנו על העבודה עם פרנסואה אוזון.
ת: אני אוהב את הדרך בה הוא עובד. הוא כל כך רגיש לשחקנים. הוא עובד במהירות ומשאיר זמן למשחק. לכן הרגשנו מחויבים לעבוד קשה בחזרה. אני אוהב את הדרך בה הוא נשאר איתנו במהלך הסצינות. קודם כל הוא מעמיד את השוטים שלו. הוא לא יושב באיזה אוהל קרוב ומביט במסך. הוא מביט עלינו כל הזמן ולוחש הערות עדינות ורעיונות בזמן שהמצלמה כבר עובדת. סגור את עינייך, הבט עליה. לעיתים זה הרגיש כמו חזרה בתיאטרון, כשהכל פתוח והכל אפשרי.
ראיון עם השחקנית פאולה בר
ש: ספרי לנו על הפגישה הראשונה שלך עם פרנסואה אוזון.
ת: הייתי בחופשה כשיצרו איתי קשר מחברת ההפקה. שלושה ימים אחר כך שלחו לי שתי סצינות, וכך הגעתי לאודישן. לא הכרתי את התסריט וזה היה האודישן הראשון שלי בצרפתית. זה היה די מורט עצבים. אבל ברגע שפגשתי את פרנסואה הכל היה נעים. נוצר ביננו קשר מיידי. עבדנו על שתי הסצינות ביחד והוא סיפר לי את הסיפור של אנה, ועל הסרט שהוא רצה לעשות. שבועיים אחר כך הייתי בפריז באודישן עם פייר ניניי, וכמה ימים אחר כך פרנסואה התקשר אלי ואמר שאני אגלם את אנה.
ש: מה היתה התגובה שלך לתסריט?
זה מרגש לקרוא תסריט שאת יודעת שאת מגלמת את אחת הדמויות. הסיפור נגע לליבי והנושאים החשובים שהוא נוגע בהם, יושר, אהבה, אובדן, שקרים, לשחרר, נחישות והרצון לחיות. הכל מובע עם תחושה מסוימת של פגיעות ויחד עם מידה מסוימת של קלילות החודרת למערכת היחסים של אנה ואדריאן. זה מוסיף למורכבות שלה. הדמות של אנה כתובה נהדר ועוברת התפתחות לאורך הסרט. הייתי כל כך מאושרת לגלם אותה. יש לה חלק חשוב בסיפור, והיה לי חשוב להבין את השלבים השונים שהיא עוברת במהלכו. איך המלחמה שינתה אותה? איך היא היתה קודם לכן? אילו תשוקות מתעוררות אצלה? היה לי חשוב להבין את מערכת היחסים שלה עם הסובבים אותה. הכאב שהיא חשה על מותו של פרנץ ומצד שני הרצון שלה לחיות ולאהוב שוב.
ש: איך היה לצלם בצרפת ובשפה הצרפתית?
ת: זה היה נהדר, שונה לגמרי מן הצילומים בגרמניה. קשה להסביר, זה היה מענג. הצוות היה נפלא. מיד כשהתחלנו לעשות חזרות הבנתי שלשחק בצרפתית יהיה האתגר הגדול ביותר עבורי. התנסיתי כל כך מעט בשפה הזו, והגוף שלי מגיב אחרת למילים בצרפתית מאשר למילים בגרמנית. עבדתי מאד קשה וכדי להיות משוחררת ומחוברת רגשית.
ש: איך עובד אוזון עם השחקנים?
ת: גילית שיטה חדשה לגמרי של עבודה. פרנסואה עירב אותי לגמרי בכל התהליך כבר מההתחלה. הוא שאל לדעתי מה אני חשה לגבי הדמות שאני מגלמת ולגבי הסיפור. אני חושבת שזו היתה הדרך שלו להראות לי שהוא סומך עלי וזה גרם לי להרגיש משוחררת כשהתחלנו לצלם. לא הרגשתי את זה בהתחלה, אבל הייתי די מוטרדת ממידת החופש שהוא איפשר לי, אבל מהר מאד מצאנו דרך לתקשר והעבודה היתה הרבה יותר קלה ומאד מהנה. הרגשתי שנותנים לי שקט ובוטחים בי.
ש: האם הוא ביקש שתצפי בכל מיני סרטים מסוימים?
ת: הוא ביקש שאצפה בסרט "לבן" של הנקה. כדי שאוכל להבין את הקונטקסט של התקופה. ואת "זוהר בדשא" של איליה קזן. כי זה סיפור מאד רומנטי. אין ספק שפרנסואה ניסה להתחבר לרוח של נעורים, ולתחושה הצעירה שבאה ליד ביטוי בסרט הזה. אני חושבת שפרנסואה ניסה לחבר בין שני הסרטים השונים האלה.
ש: איך היה לעבוד עם השחקנים האחרים?
ת: היה נהדר לעבוד עם שני השחקנים הגרמניים הוותיקים. שני שחקנים נהדרים שהם גם אנשים מאד נחמדים. הרגשתי שהם מגנים עלי כמו הורים. זה היה מדהים לעבוד עם פייר ניניי, שיכול לתקשר בכל מיני דרכים מרתקות עם שינוי של מילה או טון. המשחק שלו הוא אמנות אמיתית. הצילומים היו חוויה, ויצרנו צוות אמיתי. בכלל על הסט היתה הרגשה שכולם עובדים יחד כבר שנים רבות, מה שיצר אווירה משפחתית שמבחינתי עזרה לי להגיע לרמת משחק גבוהה יותר.
